• כלי נשק

     

    באמנויות הלחימה הן הסיניות והן היפניות יש שימוש נרחב בכלי נשק שונים, ששורשיו עתיקים כשורשי אמנויות אלו. בעבר, שליטה בכלי נשק היתה צורך קיומי. כיום המצב שונה, ואמנויות הלחימה ובכללן האמנויות הפנימיות-רכות, מלמדות את מיומנויות כלי הנשק במטרה לאמן ולחזק את הגוף, ללמוד קואורדינציה וטכניקות אסטרטגיות, וכן לתרגל שליטה באנרגיה פנימית, צ’י, ולהפנים עקרונות שמהווים פן מהותי של האמנויות. בדרך כלל יבוא לימוד של כלי נשק לאחר תקופת תרגול הכוללת קאטות וישומי לחימה עם בן-זוג בידיים ריקות. תרגול עם כלי נשק אף הוא כולל קאטות סולו, קאטות זוגיות וישומים לחימתיים. אחיזה בנשק מקשה על התרגול, הן בגלל תוספת משקל והן בגלל חוסר הסימטריה – אחיזת כלי נשק ביד אחת בעוד היד השנייה ריקה, כאשר אחת ממטרות ההכבדה היא לחדד את המודעות לעבודה משוחררת של הגוף. הצורך לשתף את כל חלקי הגוף בתנועה – כולל הקצוות – מקבל כאן משמעות נוספת: החרב/המקל/הכידון כהמשך של היד, ללא שיש בהם תחושה, אך עם זאת הם נעים כחטיבה אחת עם היד ויש להיות מודע אליהם למלוא אורכם. כלי הנשק הופך לאחד עם המשתמש ואינו נפרד ממנו לאחר שנלמדו תכונותיו והוא כבר מוכר.

    אמנויות הלחימה הסיניות המסורתיות כוללות ארבעה כלי נשק עיקריים: חרב ישרה, חרב דאו, כידון ומקל ארוך. האמנויות הפנימיות-רכות, עליהן נמנים טאי-צ’י צ’ואן, שינג-אי צ’ואן ופה-קואה ג’אנג, ברובן כוללות שימוש בכל הארבעה, וגם בכלי נשק נוספים. ביצוע קאטות עם כלי נשק בכל אחת מהאמנויות הפנימיות-רכות מתאים לאיכות אותה מבטאת האומנות. כך, למשל, בעוד שקאטות כלי נשק בשינג-אי הן מהירות ועוצמתיות, יאנגיות במהותן, עם עצירות, קאטות כלי נשק בטאי-צ’י הן איטיות ועגולות, ייניות במהותן וזורמות ללא מעצור, בהתאמה לרוח הטאי-צ’י. הסברה היא ששינג-אי צ’ואן מוצאה מאומנות הכידון ובתנועותיה היא מדמה את השימוש בו.

    חרב ישרה (Jian)
    זוהי חרב ישרה דו-להבית, שעשויה אם מעץ ואם מפלדה קפיצית קלה. היא מעוצבת על-פי חרב ג’יאן (jian), שהיתה בשימוש בסין לאורך כ-2500 שנה והיתה עשויה בתחילה מברונזה ואחר-כך מפלדה. החרב הישרה, שהינה הנשק הקלאסי והנפוץ ביותר בטאי-צ’י צ’ואן, נמנית על ארבעת כלי הנשק העיקריים באמנויות הלחימה הסיניות וידועה כ”כלי הנשק האציל”. מעבר לשימוש בה ככלי נשק, היא היוותה חלק מהתרבות הסינית והיתה בשימושם של לוחמים, אצילים ואף מלומדים. התרגול בה היה ארוך ומפרך ומיומנות גבוהה בה איפיינה את “איש המעלה”. במשך השנים עברה החרב שינויים רבים הן באורך, הן במשקל והן באיזון, אך אפשרויות השימוש בה נשארו תמיד מגוונות – אם לדקירה, אם לדחיפה, אם לחיתוך ואם לשיסוף, וגם כיום כל השיטות שומרות על שלל אפשרויות אלה. בנוסף לטאי-צ’י, היא בשימוש הן בפה קואה והן בשינג אי. קאטת חרב בשינג אי הינה מהירה, נמרצת ועוצמתית יותר.

    חרב דאו (Dao)
    זוהי חרב חד-להבית, המכונה לעתים גם “חרב רחבה”, נמנית על ארבעת כלי הנשק העיקריים בסין ונודעת כ”גנרל של כל כלי הנשק”. למרות שינויים שחלו במרוצת השנים, ישנם מאפיינים שלא השתנו עד היום, כמו למשל: להב החרב מעוגל במידת מה ונמצא רק בצד אחד של החרב, אם כי קורה שחלק קטן מהצד השני יהיה חד אף הוא; הקת אינה ישרה ומתעקלת לכיוון הנגדי ללהב; חרב דאו כבדה במידה רבה מהחרב הישרה; היא נועדה למטרות חיתוך ושיסוף ולא לדקירה; ועוד. גם חרב דאו היא עתיקת יומין ושורשיה בתקופת הברונזה בסין. עם השנים, חרב דאו העשויה מברונזה פינתה מקומה לחרבות מברזל או מפלדה והפכה פופולרית בחיל הפרשים בתקופת שושלת האן, כיוון שהיתה נוחה יותר לשימוש וקלה יותר ללימוד מהחרב הישרה. מאז המאה ה-13 ואילך, מתקופת הכיבוש המונגולי את סין (שושלת יואן), היא הפכה לכלי הנשק העיקרי במקום הג’יאן, וכך היה גם כשהמונגולים ירדו מהבמה. לחרב דאו כיום יש שימוש בטאי-צ’י ובפה-קואה, שם החרבות בהן משתמשים באימונים רחבות הרבה יותר.

    כידון (Qiang)
    הכידון (חנית, רומח) נמצא בשימוש רבות בתקופה הטרום מודרנית בסין, נמנה על ארבעת כלי הנשק העיקריים באמנויות הלחימה הסינית, ונודע כ”מלך של כלי הנשק”. כל הכידונים הם בעלי להב בצורת עלה וגדיל אדום משער סוסים שתלוי מתחתיו, למטרה טקטית: תזוזתו עוזרת לערפל את ראייתו של היריב. אורכו של הכידון משתנה ויכול לנוע בין 2-4 מ’. הוא עשוי בדרך כלל מעץ השעווה שגדל בסין, שהינו עץ חזק וגמיש המסוגל לספוג חבטות, יכול להתכופף ועל כן הוא חסין בפני שבירה. כיום יש שימוש נרחב בכידון באמנויות לחימה שונות בסין, וחלק מהסגנונות השונים אף מייחסים את התפתחותם לטכניקות לחימה בכידון – בעיקר שינג אי צ’ואן, שהסברה היא שהיא נוסדה על-ידי ג’י ג’י-קה, אמן לחימה שנודע במיומנותו בלחימת כידון.

    מקל ארוך (Gun)
    אחד מארבעת כלי הנשק העיקריים באמנויות הלחימה הסיניות, נודע בקבוצה זו כ”אם (או: סב) כל כלי הנשק”. במנזר שאולין היה המקל כלי הנשק העיקרי בהגנת המנזר, הרבה יותר מאשר לחימה בידיים ריקות. המקל המסורתי עשוי בעיקר מעץ השעווה, החזק והגמיש. למרבית המקלות יש קצה אחד עבה יותר, שהוא הבסיס, או החלק התחתון, וקצה אחר עליון דק יותר. גובהו כגובה המשתמש בו. סוגי מקלות נוספים ישנם כיום העשויים ממתכת או ממתכת בשילוב גומי. מקל ארוך קיים בכל שלוש אמנויות הלחימה הפנימיות-רכות. הלחימה עם מקלות דומה ללחימה בידיים ריקות יותר מזו שמתבצעת עם כלי נשק אחרים: אין למקל חוד או להב, אין הוא חותך או משסף, אלא כמו הידיים הריקות ולמעשה כהמשך שלהן, הוא בולם, מכה ודוחף.

    מקל קצר
    מקל קצר חתוך עד גובה הטבור (או: טאן-דיין) של המשתמש. אם מקל ארוך משמש ללחימה בטווחים רחוקים, המקל הקצר מאפשר לחימה מטווחים קרובים יותר. כמקל הארוך, נטול הלהב או החוד, כך גם המקל הקצר, מדמה לחימה בידיים ריקות, כאשר המקל ממשיך את היד האוחזת בו. מקל קצר נמצא בשימוש בכל שלוש האמנויות הפנימיות-רכות.

    קרני איל
    כלי נשק כפול, שהומצא בעיקר לצרכי הגנה אך תוכנן גם לצרכי התקפה. הוא מורכב משני סהרונים חדים עשויים מפלדה, החוצים זה את זה ומחוברים זה לזה, האחד ארוך יותר מהשני והוא הראשי, דבר שיוצר ארבעה קצוות מחודדים בצורת טופרים, שניים ארוכים יותר. האחיזה היא באמצע הסהרון הגדול יותר, כאשר אמצע הסהרון השני מגן על היד. בדרך כלל משתמשים בזוג, אחד לכל יד. זהו כלי נשק קטן מימדים יחסית, שקל להסתירו, וכאן טמון היתרון שלו. קרני אייל שימושיים במיוחד אל מול כלי נשק אחר גדול יותר, כגון חרב, כידון או מקל, אותו ניתן להסיט, ללכוד או לשבור כך שהיריב ינוטרל מנשקו, ובנוסף ניתן להשתמש בם, על כל מגוון החודים והלהבים שלהם, לדקירה ולדחיפה. בדרך כלל קרני אייל נמצאים בשימוש בפה-קואה ג’אנג, שבה מתרגלים תגובות להתקפות על-ידי מספר יריבים שמגיעים מכיוונים שונים.

    מניפה (Shanzi)
    זהו אחד מכלי הנשק היותר אזוטריים, שנוצר על בסיס המניפות שהיו בשימוש נרחב בתרבות הסינית. בנוסף לפונקציונליות שלהן כעוזרות בצינון האוויר בימים חמים, הן היוו סמל לסטטוס ואף פריט קישוטי. מניפה ככלי נשק באמנויות לחימה סיניות עשויה ממתכת ומחולקת ל-8-10 “כנפיים” באמצעות מקלות המחוברים בקצה אחד, האחד על גבי השני, עם בד/נייר שעוטף את כולם, שניתנות לקיפול. למניפה שיועדה בעבר לקרבות של ממש נוספו חודים בקצה כל מקל. ניתן להשתמש במניפה ככלי נשק הן בהיותה פתוחה – בתנועות של חסימה או של חיתוך, והן בהיותה סגורה – על-ידי דקירה או חבטה. לחימה באמצעות מניפה בסין היתה חלק מהאומנויות הפנימיות-רכות, בעיקר בטאי-צ’י צ’ואן ובפה-קואה ג’אנג. היתרון הבולט בשימוש במניפה הוא היותה קטנה וקלה לנשיאה, כך שניתן היה להסתירה בשרוולים. למרות צורתה העדינה למראה, בשימוש מיומן היא יכולה להיות כלי נשק קטלני.